הלנה לא חיפשה אהבה, בטח לא באתרי הכרויות, ובטח לא באתר הכרויות לעשירים. היו לה דעות מאוד ברורות על אנשים שחושבים שתג מחיר זה תחליף לאישיות.

בת 34, מהנדסת תוכנה, עם קריירה חזקה, דירה משלה בפלורנטין, ותיק מטייל בכל פינה של העולם – מהודו ועד אוסטרליה. אבל בלילות שקטים, כשהמסך היה כבוי והיין ביד, היא הרגישה שמשהו חסר. לא באופן דרמטי, אבל כמו מייל חשוב שלא הגיע – אתה לא בטוח מה הוא היה אמור להגיד, אבל אתה יודע שהוא חסר.

יום אחד, בשיחה אקראית עם חברה, היא זרקה חצי בצחוק:
"אולי אני פשוט אנסה את האתר הזה, 'Elite Hearts'. אולי שם יש טיפוסים שפחות עושים גוגל עלי לפני הדייט."
החברה ענתה לה ברצינות: "לפחות תראי פרצופים חדשים. הכי גרוע? תקבלי ארוחה טובה."

היא נרשמה.
הפרופיל שלה היה מינימליסטי – תמונה מחויכת מגואטמלה, תיאור קצר:
'תכנתית עם נטייה לשרוף פסטה. מחפשת שיחה טובה ואנשים שלא מדברים על עצמם בגוף שלישי.'

רוב ההודעות באתר נראו כאילו נכתבו ע"י בינה מלאכותית שהתאמנה על מגזין "פורבס".
עד שאדם הופיע.

ההודעה הראשונה שלו הייתה פשוטה:
'אם היית צריכה לבחור – שיגור לחלל או צלילה לאוקיינוס עמוק?'

לא "היי מאמי", לא "את נראית מיליון דולר". שאלה. חכמה. מסקרנת.
היא ענתה בלי לחשוב:
"חלל. ברור. לפחות שם אני לא אפגוש אקס."

הם המשיכו להתכתב. כל שיחה גלשה מהר למה שיחות נפש, קריצות תרבותיות, ומלא הומור יבש. הוא היה בן 38, יזם בתחום החלל, גר במגדל בהרצליה פיתוח, והייתה לו כלב בשם ניוטון. הוא לא התרברב, להפך – כשסיפר לה על פרויקט חדש שלו, הוסיף מיד:
"זה או יכבוש את השוק או יגרום לי לעבור למכור קפה באוגנדה. אני שלם עם שתי האופציות."

אחרי שבועיים, הוא הציע להיפגש.
"מה דעתך על סיור לילי פרטי במוזיאון האוויר והחלל?"
הלנה חשבה שהוא צוחק.
הוא לא.
הוא שכר את המקום לערב אחד.

כשהגיעה, מצאה אותו מחכה בכניסה עם שני קפה טייק אווי ומבט קצת מבויש.
הם הסתובבו בין מטוסים ישנים, דגמי חלליות, וסיפורי טיסה בלתי אפשריים.
אדם הראה לה את הקפסולה הראשונה שהוא עזר לתכנן, הלנה סיפרה לו איך קרסה לה פעם מערכת שלמה בגלל שפסיק היה במקום הלא נכון.
הם צחקו. המון.

בסוף הערב, כשיצאו החוצה, הוא עצר ושאל אותה:
"זה היה דייט ראשון בסדר?"
"אני אתן לך תשובה," היא ענתה, "אם תצליח לנצח אותי בפינג פונג."
הוא הפסיד. פעמיים.

מאותו ערב, הכל השתנה.

הם לא דיברו על "מערכת יחסים". הם פשוט היו יחד. כל פעם שנפגשו, היה להם קל – בלי הצגות, בלי מאמץ, בלי חוקים.
אדם לא ניסה להרשים, והיא לא הרגישה צורך להוכיח שהיא "שווה מספיק".

שלושה חודשים אחרי, טסו יחד לאיסלנד לראות את הזוהר הצפוני.
אדם ארגן להם לינה בבקתה מבודדת, אבל הלנה הביאה את הפנסיונר שבה וחיממה להם מרק עדשים מהבית.
שניהם חשבו שזה מושלם.
הם ישבו עטופים בשכבות, עם כוסות תה וסוודרים מטופשים, וצפו באורות הרוקדים בשמיים.

"זה יותר טוב מכל סטארטאפ שעשיתי," הוא לחש.
"וזה אפילו לא כולל Wi-Fi," היא צחקה.

אז מה היה כל כך מיוחד?

אדם אולי היה עשיר, אבל זה לא מה שעניין את הלנה.
מה שתפס אותה זה שהוא הקשיב.
שהוא לא ניסה להרשים – הוא פשוט היה.
היא לא הרגישה כמו חלק ממכרז – אלא כמו מישהי שמבינים אותה, גם כשהיא שותקת.

היא סגרה את הפרופיל באתר כמה ימים אחר כך. לא כי הייתה החלטה רשמית.
כי פשוט לא היה צורך.

הדבר היחיד שהיא שמרה ממנו, הייתה ההודעה הראשונה.
היא שמרה צילום מסך בטלפון, עם השאלה:
"חלל או אוקיינוס?"

כי לפעמים, אהבה אמיתית מתחילה בדיוק ככה – לא עם פרחים, לא עם טבעת, אלא עם שאלה חכמה במקום הנכון.